אוף, פעם שלישית בחודשיים האחרונים שזה קורה לי.
יצאתי לסידורים בירושלים, וכשבאתי לצאת מהחניה נתתי מכה קטנה לרכב אחר שחנה.
השארתי את הפרטים שלי לרכב החונה ובלי להתעכב יותר מדי המשכתי הביתה.
הייתי ממש מתוסכלת.
זאת כבר הפעם שלישית בחודשיים האחרונים שאני עושה נזקים לרכב
שעלותם הסתכמה כבר בכמה אלפים טובים.
הייתי מוטרדת, אבל יותר ממה שהייתי מוטרדת מההוצאה הכלכלית
הייתי בעיקר מוטרדת מהתגובה של בעלי, כי אחרי הכל זה הוא שרץ בין המוסכים, מדבר עם הנהגים הנפגעים, מתקן את הדברים ועוד.
כל הזמן בעלי אומר לי "תסעי יותר בזהירות"
אני משתדלת. באמת משתדלת. לא יודעת איך זה קורה לי כל פעם.
ידעתי שבעלי יכעס. אפשר להבין אותו, זה גם הטירטור וגם ההוצאה.
בדרכי הביתה התחלתי לחשוב איך אני אגיד לבעלי על ה"תאונונת" שעשיתי.
עלו לי כל מיני מחשבות מעורבבות (כדרכן של מחשבות)
דפוסי החשיבה שלי היו קצת לא מודעים, אחרי קצת עבודה אני מעלה אותם מעל לפני השטח:
א. המסתירה
אולי לא אגיד לבעלי? הרי לא על כל דבר אני חייבת לדווח לו.
כמו שאם אני קונה שמלה ב-200 שח אני לא מדווחת לו אולי גם על כזה דבר אין צורך להגיד.
"לא, זה לא הפתרון" מיד עניתי לעצמי. "זה לא שמלה, וחשוב לי להיות כנה מול בעלי".
לא להגיד כזה דבר זה בעצם להסתיר ממנו דבר שהיה חשוב לו לדעת.
ב. המסכנה
"אל תשאל איזה תאונה קשה זו היתה, הייתי ממש בסכנת חיים".
טוב, זה אולי עבד בפעמים הקודמות, עכשיו זה לא יעבוד על מכה קטנה בחניה.
"אל תשאל, איזה פגישה מזעזעת היתה לי היום! שום דבר לא הולך לי בחיים,
עכשיו גם התאונה הזו, אני כזאת מסכנה!"
בתקווה שהמילים האלה יעוררו את הרחמים של בעלי והוא לא יכעס.
ג. התוקפנית.
זו השיטה המועדפת עלי. ההגנה הטובה ביותר היא ההתקפה.
"איך אתה יכול לכעוס עלי אחרי שעשית___?"
כאן תורי לשלוף מראשי את הפנקס אותו אני מנהלת באדיקות כבר עשור,
בו אני מתעדת במדויק כל מה שבעלי עשה לא בסדר/לא עשה את מה שהיה צריך לעשות.
ולנהל רישום של מי עשה יותר דברים לא בסדר (בתיעוד המדויק אותו אני מנהלת- אני תמיד המנצחת).
לא, זו גם דרך לא טובה. כשאני מגיבה בתוקפנות כלפי בעלי
אולי אני חוסכת מעצמי את ההתמודדות עם הכעס שלו אבל מונעת מעצמי לחוות מערכת יחסים פגיעה, אינטימית וכנה עם בעלי.
עצרתי רגע בצד להתבונן מה קורה לי בפנים. הרגשתי שאני אולי נראית "גדולה", אבל האמת שהתגובות שלי היו בערך כמו של ילדה בת 8 שפוחדת שאמא תכעס כי היא עוד הפעם שברה את הטטריס.
ראיתי את חוסר המובחנות (הנפרדות) שלי מבעלי ומהרגשות שלו.
קושי להכיל את הרגשות שלו, ולהבין שהרגשות שלו הם שלו.
בגלל הקושי הזה הייתי מוכנה לשלם מחיר כבד בהתנהגות שלי.
נשמתי עמוק. אני כבר לא בת 8. אני יכולה להתנתק מהרגשות והתגובות של בעלי ומאיך שהוא יגיב.
התגובות שלו הן שלו. מותר לו לכעוס, להיות מתוסכל או לחוות כל רגש אחר שהוא מרגיש.
הרגשות שלו הם שלו ואין לי שום אפשרות לנהל את הרגשות שלו.
בעלי ראה אותי חונה וישר שאל: מה קרה לאוטו? עוד הפעם עשית משהו?
"כן." עניתי בשלווה. "אבל אמרתי לך כבר מיליון פעם…" בעלי כעס.
"אני יודעת, אני עושה כמיטב יכולתי, לא עשיתי שום דבר בכוונה, אני מצטערת על עוגמת הנפש שגרמתי לך".
ו…זהו. לא הצטדקתי. לא ניסיתי להרגיע אותו. לא הבטחתי שמהיום אלך לכל מקום ברגל.
איפשרתי לו לכעוס ולבטא את מה שהוא מרגיש, בלי להתערבב איתו רגשית.
הדו שיח הזה נגמר תוך 5 דקות.
בעבר אירועים כאלה יכלו להתפתח למריבות של ממש שנמשכו שעות וימים.
לעיתים לא קל לראות את הדפוסים שלנו, אנחנו יכולים להגיב על אוטומט במשך שנים,
להתחרט על כך ולחזור על אותו הדפוס שוב ושוב כי אין לנו כלים להתמודד עם הרגשות שלנו
נוכח המציאות הקיימת.
את היכולת הזו לייצר נפרדות מהתגובות של בעלי למדתי מכמה מורים, ואני משתפת אותה לעוקבות שלי בבלוג.
מעניין אותך? מזמינה אותך לעקוב אחרי התכנים שלי לחץ כאן
